א) בעוגות נחשב כפת, ולכן אף לדעת מרן

הרה”ג מעוז ומגדול, צנוע ועניו, אמון מוצנע אמון

אזנו לא הסיר, מנאקת אסיר. בעל מידות, עשר

מהו ספר רוכב ערבות"? ומיהו "הרב סעדון"? ואיפה

לא ראינו שכתב בספריו בזה אבל כל גדולי

יש איסור לצאת חוץ לתחום בשבת, דהיינו לצאת

רב ספרדי ורב אשכנזי שיהיו לעיר | ההבדל

היום במנחה אין אומרים תחנון, כי בט”ו בשבט

היום הפטירה של החכם השלם, רבי מיכאל כהן

נספר קצת מהמעשים של הרב צבאן ע”ה, שהיה

לפני מאה שנה לא היו מרשים הערבים ליהודים

היום שבעה וארבעים יום לעומר, שהם ששה שבועות

כמו כל יהודי המזרח, הצטיינו יהודי תוניסיה (גם

היום פטירת הגאון רבי רפאל כדיר צבאן, נאמר

הוכחתו של הרב הירש שהצרעת היא טומאה ולא

הגמרא במסכת מעילה (י”ז ע”ב) מספרת שפעם אחת

ערבוב בין שני מושגים דומים אך שונים, והם אחדות ואחידות. "אחידות" משמעותה שהכל מתנהגים בצורה אחידה, חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר, ונראים אותו דבר. "אחדות" לעומת זאת, אין פירושה טשטוש וערבוב בין השונים, עדי הפיכתם למין יצור כלאיים

ואין הדבר פשוט כלל, וכמו שמסופר על רבי זושא מניאפולי שדרכו בקדש היתה לעשות המצוות בשמחה רבה, תוך התרגשות והתלהבות עצומה. במיוחד מחבב היה את מצות נטילת ארבעת המינים והדלקת נרות חנוכה, ובשעת עשייתן היה רוקד, מפזז ומכרכר וכל כולו להבת שלהבת יוקדת אש דת.

שנה אחת בליל חנוכה התלהט כל כך בעריכת נרות החנוכיה, עד שמגודל הדבקות נתקלה ידו בחנוכיה, וזו נפלה לארץ ונשפך שמנה.

כדי לרדת מן ההר אל העם, היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל משתמש בכל דרך אפשרית – גם בהומור. באהבת זיכוי הרבים שפיעמה בו, לא התחשב בכך שהדבר עלול כביכול להוריד מרמתו התורנית, ועשה כל אשר לאל ידו, העיקר לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים * לרגל חג הפורים, אספנו בחופנינו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן *

פעם נשאל באחת הדרשות בלונדון למה ש"ס מפרידה בין אשכנזים לספרדים? למשמע השאלה, קם ודפק על השלחן: "בתורה אין עדות! נאמר ‘תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב’. לא נאמר ‘קהילת הספרדים’ ולא ‘קהילת האשכנזים’! אין דבר כזה! תורה אחת – משפט אחד"…